אהבה בימי קורונה

אהבה בימי קורונה

המציאות החדשה שרבים מאיתנו נקלעו אליה בימים אלו, שבה בני הזוג עובדים מהבית והילדים אינם הולכים לבית הספר או גני הילדים, יוצרת תנאי חיים משפחתיים חדשים המשנים את כללי המשחק ומחייבים התמודדות שונה.

אנחנו הולכים להיות עכשיו "תקועים" עם האנשים הכי קרובים לנו. זוהי מציאות כפויה שנוצרה בנסיבות שמעוררות אי ודאות וחרדה. לעיתים נראה שאין לנו פתח מילוט מנוכחות האחר. אני נזכרת במשפט הידוע של סארטר "הגיהנום הוא הזולת", מתוך המחזה "בדלתיים סגורות", המתאר כיצד יחסים קרובים יכולים להוות חרב פיפיות.

יחד עם זאת, אנחנו יצורים חברתיים מרגע הולדתנו ועד יום מותנו וניתוק מהווה איום ממשי על קיומנו. הצורך שלנו בקשר רגשי בטוח נמצא בבסיס האבולוציה וההתפתחות האישית שלנו. הכמיהה לקשר ולחיבור נמצא בסדר עדיפות גבוה אפילו יותר מסקס או אוכל. הבידוד הרגשי, מעורר תחושת לחץ, פחד או אפילו אימה.

אם כך, באופן פרדוקסלי נראה כי ביחד עם הצורך בקשר, עולה הקושי בקיומו, מיוחד עם האנשים הקרובים, היקרים והאהובים עלינו ביותר. במילים אחרות: "קשה איתם וקשה בלעדיהם"

כבני זוג, גם אם אנחנו מאוד שונים, עמוק בפנים אנו רוצים את אותו הדבר. אנחנו רוצים מערכת יחסים שמעניקה לנו תמיכה, קרבה וקשר בטוח, אנו מחפשים חיבור אמיתי, שיעצים בנו את שמחת החיים. קשר שיש בו אמון והתקשרות בטוחה שיוכל להכיל ולשרוד טעויות ופספוסים מידי פעם.

איך עושים זאת? מהי הדרך ליצירת חיבור רגשי מיטיב?

סו ג'ונסון , מייסדת גישת הטיפול הזוגי ממוקד הרגש, חקרה נושא זה לעומק ומצאה את המרכיב הסודי הנמצא בבסיסו של קשר זוגי יציב וארוך טווח. מרכיב זה מתייחס לשלושה מימדים:

• קבלת מענה רגשי מותאם,

• ומעורבות רגשית.

• ה זמינות ונגישות של בני הזוג אחד לשני,

זמינות ונגישות – "האם אני יכול להגיע אליך? "

בתקופה זו שכולנו מקושרים דרך רשת הסלולר והמדיה החברתית, נראה כאילו אנחנו נגישים כל הזמן. אך למעשה מציאות זו גם מנתקת אותנו ממי שנמצא לידנו ועלול לקבל את המסר שיש משהו אחר הרבה יותר חשוב.

במחקרו של ד"ר אדוארד טרוניק, התגלה שכאשר הדמות המטפלת בתינוק מפסיקה להגיב ומציגה פנים חסרות הבעה (still face) התינוק חווה מצוקה אותה הוא מביע באופן מיידי.

בדומה לתינוק, גם אנחנו כבוגרים, מגיבים לפנים חסרות הבעה. לדוגמא, כאשר הבן זוג שלי שואל אותי: "מתי אני רוצה לאכול ארוחת ערב?" ואני שקועה בידיעה האחרונה לגבי מספר החולים בקורונה, אני מציגה לו למעשה את אותם "פני פסל" שאדוארד טרוניק חקר, או כמו שסבתא שלי אמרה במילים פשוטות יותר "זה כמו לדבר אל הקיר"

שאלו את עצמכם:

• עד כמה אתם נגישים לבני הזוג שלכם?

• האם אתם מזהים מתי בני הזוג שלכם פונים אליכם או זקוקים לכם או שאתם מציגים להם גירסה משלכם "פני הפסל" ?

המענה הרגשי

המענה הרגשי קשור לשאלה עד כמה אני יכול/ה לסמוך על האחר שיוכל להיות איתי באינטראקציה ברמה הרגשית בטוב וברע. לדוגמא, עד כמה הבן זוג שלי יכול להיות איתי רגשית כאשר אני משתפת אותו כי המצב החדש הזה מבלבל אותי, ואני מרגישה אבודה בתוך בליל האירועים השונים בחיינו. השאלה היא עד כמה הוא מסוגל להתכוונן אלי רגשית. עד כמה הוא יודע איך לתמוך ולהרגיע?

זה כמובן נכון גם לחדשות טובות, עד כמה בן הזוג שלי יכול להיות שותף אמת ולהצטרף אלי לשמחה שממלאת את ליבי.

שאלו את עצמכם:

• עד כמה אתם מזהים את האיתותים שבן/ת הזוג שלכם ?את מה שהם מרגישים?

• עד כמה מצליחים להתקרב ולהיות איתם בצורה אמפטית ?

מעורבות ואכפתיות

גורם זה קשור לתחושה שבני הזוג שלנו מתעניינים, סקרניים ומעורבים במה שקורה לנו, ומה שאנחנו עוברים חשוב ומשמעותי לו. זוהי התחושה שיש לנו מישהו "לרוץ איתו", שאנחנו לא לבד ויש מישהו העומד לצידנו. לידיעה הזאת יש השפעה מרגיעה גם ברמה הפיסיולוגית .

שאלו את עצמכם:

• עד כמה אתם מביעים עניין וסקרנות ומגלים אכפתיות והתחשבות לגבי מה שקורה לבני הזוג שלכם?

לסיכום:

הקפידו על המרכיב הסודי המבטיח יצירת קשר רגשי בטוח הכולל: זמינות, הענות ומעורבות, וכך תהפכו את הזולת לגן עדן.